ס סנהדרין כתב עת לחשיבה הלכתית יוצרת
מערכת כלכלה יוזמה מחקר פסיקה זווית בלוגים ערוץ על פסק ספרים

10

9

8

7

6

5

4

3

2

1

חטאו של הדור היה שהוא לא הקים את המנגנון הצבורי האמור בתורה, המיועד להתקיים בארץ ישראל שתהיה ממלכת ה'. רק המוסדות שהיו קיימים במדבר נותרו קיימים גם בארץ. לכן נטל על עצמו השופט את תפקיד המצביא. לפי זה, מוטב שלא נסמוך בארץ על המנגנון ששרת את הקהילות בגולה והותאם לקיומה של קהילה יהודית בגולה, אלא נשוב אל התורה ונקים את מוסדות השלטון האמורים בה. מכאן (וכך משמע גם מהר"ן, בדרוש יא, שאומר שכאשר אין מלך הסנהדרין עושים את תפקידו), שממעשה שעשו השופטים או מתחום שהיה מופקד בידי השופטים בתקופה שבה לא היה מלך, אי אפשר ללמוד על סמכותם של השופטים והסנהדרין בימים כתקונם. 12. ובשו"ת הרא"ם, נז, הסביר מדוע התקנות תלויות באישורו של החכם שבעיר: "מפני שהוא ממונה עליהם כמו שהבית דין הגדול הוא ממונה בדור". משמע, שבית הדין הגדול ממונה על החלטות השלטון. 13. ראה גם מהר"ם אלשיך, נט; אורח משפט, חו"מ, י, ועוד ועוד. וראה לעיל, הערה ח. 14. אמנם נודע ביהודה תניינא, עד, עומד על כך שהדבר שנוי במחלוקת אמוראים. ואחרונים רבים אחרים מפרשים את הדבר לא על דרך המחלוקת, אלא בטענה שצריך דין, אלא שהוא לא ככל סדרי הדין הרגילים. ראה למשל טורי אבן, מגילה יד; שו"מ רביעאה, חלק א, מב; שפת אמת, מגילה יד; אגרות משה, יו"ד, חלק ב, ענף ג. ועוד. 15. ראה למשל הרמב"ם, הלכות מלכים ג, ט. ובסה"מ, מ"ע, קעג.
8. ואה גם שו"ת מהרש"ך, חלק ב סימן פא; שו"ת תורת חיים, חלק ג, קב; שו"ת מהריט"ץ, החדשות, לד (שכתב שמעשי המלך שלא כדין אינם חוקיים ויש להתיחס אליהם כלא חוקיים גם אם יקבל אישור מהערכאה השיפוטית, כי היא כפופה לו). שו"ת מהרי"ט, חלב ב, אה"ע ב. (שכתב שמעשים לא חוקיים של המלך אינם בני תוקף הלכתי, אך אם עשאם לצורך מלחמתו וכד' הם בעלי תוקף), וראה גם בשו"ת חתם סופר, חלק ה, חו"מ, סימן נח, שאומר שגם שינויים ששינה המלך בערך המטבעות, שהוא בסמכותו, אם רואה בית הדין שהמלך עשה זאת ללא תועלת לממלכה ולא משיקולי התועלת למממלכה, יכול לקבוע שמעשי המלך בטלים. 9. אמנם, על הראיה הזאת אפשר לחלוק, ולומר שכך היה מקובל במצרים, אבל התורה מעמידה לנגד עינינו אידאל אחר. 10. ראה אליאב שוחטמן "הכרת ההלכה בחוקי מדינת ישראל" שנתון המשפט העברי, טז-יז (תש"ן-תשנ"א), 417, 428. המשער שסמכויות החקיקה של המלך והסנהדרין הם כל אחד בתחומו. השאלה היא מה הדין כאשר כל אחת מהרשויות טוענת שהמקרה נופל בתחומה. וראה שו"ת מהריט"ץ, החדשות, סימן קסח, שעוסק בשאלת מירוץ הסמכויות בין החכמים למנהיגים בתקון תקנות. 11. האמנם אפשר ללמוד ממבנה ההנהגה ברמה המוניציפלית, כפי שנהגה בגולה, על מראה פניה של מדינה אידאלית בארץ ישראל? הרב עדו רכניץ "מבנה חוקתי למדינת הלכה דמוקרטית" משואה ליצחק, 420 (ירושלים, התשס"ט), טוען שכן. לראיה הוא מביא את דברי הרב הרצוג: "וכלום מפני שרשותם משתרעת על המדינה כולה אין כחם יפה במדינה ככח ז' טובי העיר בעירם?!". הרב הרצוג כתב שכחה ודאי לא גרע מז' טובי העיר. כמדומני שעל כך אין חולק. השאלה היא האם אנו לא מצפים שיהיה כחה יותר משל ז' טובי העיר. ונראה שלשון הרב הרצוג עצמה יותר מרומזת לכך. החזון הוא לא רק להקים עוד קהילה שתטפל בצרכי היהודים כמו בגולה, אלא להקים מדינה שתהיה שלטון יהודי על ארץ ישראל. ממלכת ישראל. היא בודאי כוללת את כל מה שכללה הנהגה של קהילה בגולה, אבל היא כוללת הרבה יותר מזה. וראה לעיל, הערה ב, שם בארנו שבזמן השופטים נוצרה מציאות שבה לא היה מלך, אף על פי שהיה צריך להיות. ולכן מילא השופט את תפקידי ההנהגה. חסרונו של המלך גרם גם להתדרדרות מוסרית כפי שאנו למדים מהפרקים האחרונים בספר שופטים, ולמעשה מהמהלך של כל הספר כולו המתאר כיצד השופטים נעשים אנשים פחות ופחות גדולים וראויים לתפקידם.
 הרמב"ם, הלכות מלכים, פרק ד הלכה י- תפקיד המלך בעיקר להלחם. בזמן השופטים, כיוון שלא היה מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה, נוצר מצב שבו השופט גם נלחם. כשראו ישראל שהשופט אינו שופט כראוי, רצו שהמלך גם ישפוט. ושני הדברים אינם כהלכה, אלא המלך מולך והשופט שופט. ראה דרשות הר"ן יא, שאומר שכאשר אין מלך הסנהדרין עושים את תפקידו. כך עולה גם מלשון הרמב"ן בסוף השגותיו על סה"מ, שאמר שמצוה על המלך או על מי שהעם בידו להוציא למלחמה. כלומר: אם לא המלך, יעשה זאת מי שהעם בידו. מכאן אנו למדים, שגם אם ביה"ד שאחרי החורבן בצעו פעולות שלטוניות כלשהן, אי אפשר ללמוד מכך שהסמכות לאותן פעולות מסורה לרשות השופטת גם בימים כתקונם. עשית ההריגה ביד המלך, ואפשר שגם השוטרים בידו, ובלעדיו אין מי שיעשה את מה שגוזר השופט. לכן, כשלא היה מלך בישראל עשו איש הישר בעיניו. וכן לשון הרמב"ם, הלכות מלכים, פרק ג הלכה ח: "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך, וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו". כלומר, יש לו רשות להרגו אם רצה. לא כתוב שזה דינו. דין המלך שהוא הורג לצורך תקון הממלכה והורג גם את מי שאינו חייב מיתה, אם מצא שיש בכך משום תקון הממלכה. ואם מצא שאין הדבר נצרך לתקון הממלכה, לא יהרוג את המורד. הריגתו של המלך אינה על פי דין ועל פי המגיע לו אלא על פי הנצרך. וכמו שכתב הרמב"ם להלן, הלכה י. סנהדרין, יט: "אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותן דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט ואי לא דיינינן ליה אינהו היכי דייני והכתיב התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים אלא מלכי ישראל מאי טעמא לא משום מעשה שהיה...". ומצאנו שדוד ושלמה דנו ושפטו את העם, וראו את הדבר כחלק חשוב מתפקידם. הגמרא (בבלי, סוטה, מד) אומרת שמלחמה שנועדה למעט גויים שלא יבואו עלינו שנויה במחלוקת תנאים האם היא בגדר מלחמת מצוה או רשות. וראה כס"מ, מלכים ה, א. וכנה"ג השיג עליו ומשמע מדבריו שהוא סובר שמלחמת מנע היא בסמכותו הבלעדית של המלך. אך ראה למשל היכל יצחק, או"ח, לט, קרן אורה סוטה מד: ד"ה 'והרמב"ם'. ועוד, שכתבו שמלחמת מנע צריכה קבלת רשות מהסנהדרין. כמו שבארנו לעיל, הערה ה
וראה גם בדרשות הר"ן, דרוש יא. כיון שהמלך רשאי לעשות דין גם בלא ראיות ובלא דין, לא סביר שהוא יצטרך לעמוד לדין על החלטותיו, שהרי ראיות להסבר מעשיו לא יוכל להביא. אמנם, הרמב"ם עצמו כתב שם שסמכות המלך אינה בלתי מוגבלת: "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו". כאן יש לשאול מה יהיה הדין אם המלך הרג אדם, או רוצה להרוג אדם, מפני שאותו איש עבר על צו המלך הנוגד את התורה. מה הדין אם המלך סובר שהצו שלו אינו נוגד את התורה, בעוד שאותו אדם סובר שהצו נוגד את התורה. אמנם מדובר בדיון על סמכויותיו של המלך, אך במקרה זה הדיון יתנהל בפני המערכת השיפוטית, כי היא זו הממונה להכריע מה כלול בצוויי התורה. טורי אבן (מגלה יד) אומר שבמקרה שבו יש ספק האם הענישה נמצאת בתחום הסמכות של המלך או לא, יש לדון על כך בסנהדרין. ואולם, מסתבר שאם המלך יתן הסבר משכנע מדוע נראה לו שאדם מסוים עלול לסכן את הממלכה ולכן יש לנקוט נגדו בצעדים מסויימים, לא תתערב הרשות השופטת במעשיו. איזו רשות שופטת יכולה להתערב במעשי השלטון חשוב להדגיש, שיש הבדל גדול בין הרשות השופטת לפי דיני התורה לבין הרשות השופטת בימינו. כוחה של הרשות השופטת על פי ההלכה נובע מההנחה שהקב"ה הוא הרשות המחוקקת והתורה היא החוק. כאשר אנו באים להוסיף תקנות הן חייבות להיבחן בראי החוק הבסיסי, כלומר התורה. הרשות השופטת כפופה לחוק, הרשות המבצעת מבצעת בהתאם לחוק, כפי שישפטו אנשי התורה. הרשות השופטת יכולה לשפוט רק בתנאי שהיא כפופה כולה לחוק הנחקק על ידי הרשות המחוקקת. הרמב"ם כותב בכמה מקומות, שאין לשמוע למלך אלא כאשר אין הוראתו סותרת מצוה מן התורה.
הריב"ש (שצט) מדייק מדברי הרמב"ם והרשב"א שאפילו ברמה המוניציפלית החכם אינו מעכב את המנהיגים מלתקן תקנות ולקבוע שערים וכו', אם היו אלה המנהיגים של העיר כולה. לטענתו, חכם יכול לעכב דוקא תקנות של בעלי מקצוע אחד או של גוף אחר המייצג רק חלק מבני העיר. כך ניתן לדייק גם מלשון שו"ע (חו"מ, רלא, כז-כח). מכאן נראה בבירור שהסמכות התורנית אינה יכולה להגביל בעניינים אלה את הסמכות השלטונית, כל עוד הסמכות השלטונית פועלת במסגרת החוקים שהיא עצמה קבעה. גם הר"ן בסוגיה שם מפרש באופן דומה, וקובע שהאדם החשוב שעליו מדובר שם, הוא הפרנס הממונה על הצבור. כלומר: המנהיג יכול לבטל הסכמים של איגודים מקצועיים, לטובת הצבור. אך לא ניתן ללמוד משם דבר על יכולתה של הרשות השופטת לבקר את מעשי הרשות המבצעת. ואולם, הרשב"א (שו"ת הרשב"א, א א'רו) אומר כי גם הנציגים של כל בני העיר אשר יכולים לתקן כל תקנה, אך בתנאי שחכמי העיר אינם מתנגדים. וכן ניתן ללמוד מהרלב"ח (שו"ת הרלב"ח, צט). וראה גם רמ"א, חו"מ, רלא כח וש"ך שם, ס"ק ד, שכתבו שלעולם רשאים החכמים לבטל תקנות של המנהיגים. הרי שלפחות ברמה המוניציפלית יש לחכמים יכולת לבקר את תקנות ההנהגה. אמנם, מהר"ם אלשקר (שו"ת המהר"ם, מט), שנתן כח לתקנות הצבור, סובר שתקנות הצבור מחייבות רק מפני שהצבור הוא כבית דין. הוא מדמה את הצבור לא להנהגה אלא לרשות השופטת, ומטעם זה הוא נותן להם כח. לפי זה, אי אפשר ללמוד מכאן על כפיפותו של השלטון לרשות השופטת. אך אפשר ללמוד מכאן שהוא סובר שהרשות השופטת יכולה לבקר כל חקיקה, ודוקא בידה סמכות החקיקה ותקון התקנות. למעשה, עיון בספרות השו"ת מלמד שהשאלה האם המנהיגים פעלו במסגרת סמכותם או חרגו ממנה, נדונה פעמים רבות בפני חכמי הדור, והם אלה שהכריעו בשאלה זו. ראה למשל שו"ת הב"ח (ישנות) ס, שבטל תקנה של מנהיגי הקהל כי סבר שתקנה זו חורגת מגבולות הסמכות של ההנהגה. מכאן אפשר ללמוד שבדיון על גבולות הסמכות יכריעו חכמי התורה. ואולם, יש לתת את הדעת על כך שגם מי שנותן לרשות השופטת כח לקבוע האם לא חרגו השלטונות מסמכותם, כח זה מוגבל לבחינת תחומי אחריותו של השלטון. כלומר: לשאלה האם שקול הדעת של השלטונות אכן היה לצורך הממלכה. משנמצא שכן, כלומר שהשלטונות לא חרגו מתחומי סמכותם ואכן כוונתם לתקון הממלכה, ודאי שלא תוכל הערכאה השיפוטית להתערב בשקול דעתם של השלטונות. יש לציין, כי סמכותם של השלטונות לפעול לתקון הממלכה היא רחבה מאד, וכוללת הפקעת רכוש ואף ענישת עונשי מוות. סמכויות הענישה גם הרמב"ם וגם הר"ן עומדים על כך שיש למלך סמכות להעניש שלא על פי דין וגם ללא ראיות מוצקות. הרמב"ם כותב (הלכות מלכים ג, י): "כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה".
עם זאת, בכמה מקומות מצאנו שמהלכי גביה לא חוקיים של השלטונות ניתנים לשיפוט. כגון, הרמב"ן והרשב"א, בגמרא, בבא בתרא ב, נה ובעקבותיהם המ"מ בהלכות גזלה ואבדה ה, יג, שכתבו כי גביה של המלך שלא על פי החוק אין לה תוקף ובית הדין ידון אותה כפעולה ממונית חסרת תוקף. עם זאת, נחלקו שם הדעות בשאלה האם יכול המלך לשנות את החוק ובכך לזכות בממון שלא הגיע לו על פי החוק הקודם. הרמב"ן סובר שאין המלך רשאי לנהוג כך ואין זה בסמכותו, ואם נהג כן אין בית הדין נותנים תוקף למעשיו. הרמב"ן מציין שגם חכמי צרפת סוברים כמוהו (ר"י בתוספות, בבא קמא, נח). אבל המ"מ, שם, בהלכות גזלה ואבדה, מדייק מדברי הרמב"ם שהמלך יכול לחוקק חוקים ולפעול על פיהם, כולל להוציא ממון. רק אם הוציא ממון שלא על פי החוקים שהוא עצמו חקק, יחשב הדבר כגזל. ואולם, גם הרמב"ם אומר שאם יעבור על חוקי עצמו יחשב הדבר כגזל, ואם כן מסתבר שהרשות השופטת תמנע זאת, אם יהיה הדבר בכוחה. גם בהלכות מלכים ג, ח כתב הרמב"ם: "ולא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל", ובפשטות אפשר לתבעו על כך. אמנם, לפי הר"ן שהזכרנו לעיל, שעומד על כך שהמלך צריך לקרוא בספר התורה מפני שאי אפשר לבקר אותו, אפשר שגם כאן הוא יסבור כך. בידי מי סמכויות החקיקה? הבסיס לחקיקה בתורה הוא התורה עצמה, הקב"ה הוא הרשות המחוקקת. אבל ניתנה האפשרות לתקן תקנות. במקומות רבים מצאנו שהרשות השופטת מתקנת תקנות. הש"ס מלא בתקנות חכמים בכל התחומים. ואולם לעיתים גם המלך מתקן תקנות. על דוד נאמר (שמואל א, ל, כג-כה, אם כי עוד לפני שהיה מלך): "וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה’ לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ: וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ: וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה". גם על יוסף, שהיה שליט במצרים, נאמר: "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ" . (יש להעיר, שברוב המוחלט של המקרים שבהם נזכרה המלה חוק בתורה, מדובר על מצוות שצוה ה'). וכבר הזכרנו כאן שגם לדעת הרמב"ם יש למלך סמכויות לתקן תקנות. ובשו"ת משפט כהן, קמד, יג כתוב: "כל דבר כללי הנוגע לאומה, וגם כל תיקון של הוראת שעה, לגדור בפני עושי עולה, הכל הוא בכלל משפטי המלוכה, שיש רשות למלך להתנהג בהם כפי ראות עיניו". מצב בו ישנן שתי רשויות שונות שבכוחן לתקן תקנות עלול ליצור התנגשות. כל רשות עלולה לחלוק על רעותה ולתקן תקנות העוקפות או מבטלות את התקנות שתקנה צרתה. למרות זאת, אנו רואים שהכלי הזה נמסר הן בידי מערכת המשפט והן בידי השלטונות, כדי שכל אחד מהם ישתמש בו בתחומים שעליהם הוא מופקד. לא מצאנו בהלכה תשובה לשאלת ההתנגשות בין תקנות של המלך לתקנות של הסנהדרין, אך מצאנו תשובה לשאלת מירוץ הסמכויות שבין המנהיגים לבין החכמים ברמה המוניציפלית. בבלי, בבא בתרא, ח: מנהיגי העיר רשאים לתקן תקנות רבות בתחום הכלכלה, להגביל מחירים ומכירות ולהטיל מסים. אבל סמכותם מוגבלת למקרה שבו אין חכם גדול בעיר. אם יש חכם בעיר הסמכות הבלעדית היא שלו. וכן פסק הרמב"ם בהלכות מכירה יד, ט-יא
מכלל דברי הר"ן עולה, שמכיוון שהמלך אינו כפוף לשום ערכאה ולשום מסגרת, גדולה הסכנה. ולכן עליו לכתוב לו את ספר התורה, כי אין מישהו אחר שישגיח עליו. התורה נתנה למלך שקול דעת רחב מאד והוא עצמו אחראי שלא לנצל אותו אלא לטובה. מכאן, על פי הר"ן, כי גם אם לכתחילה ראוי שהמלך יתיעץ עם הערכאה השיפוטית בענייני בטחון שאינם דחופים, אם הוא מכריז על עניין כנחוץ, איש לא יוכל לעמוד בדרכו. הסברה בכך מובנת. המלך הוא הממונה על תקון המדינה, ושקול הדעת בעניין מסור לו. אם רשות נוספת תתערב בשקול דעתו, יביא הדבר לאנרכיה ולא לתקון המדינה וההנהגה תחלש. דברים דומים אומר אברבנאל (דברים, יז). לדעתו, אין מקום להוריד את המלך מכסאו גם כאשר הוא נהג שלא כראוי, משלוש סיבות, כאשר אחת מהן היא שסמכותו של המלך היא להעניש גם שלא כדין כפי צורך השעה ולבטל הנמוס הכללי. הדבר בסמכותו ואי אפשר שיתערבו בכך. האברבנאל דן באפשרות להדיח את המלך, והוא כלל אינו מדבר על האפשרות לבטל את פעולותיו. משמע מדבריו שזה בודאי אינו אפשרי. סמכויותיו של המלך בשעת מלחמה הן רבות, כדברי הרמב"ם (הלכות מלכים ה, ג): "ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, ודרך המלך אין לה שיעור, אלא כפי מה שהוא צריך, אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדהו של זה, אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו". עם זאת, עדיין חלות עליו הגבלות רבות, כמפורט ברמב"ם בהלכות מלכים, פרק ו: אסור לו להפר ברית שכרת עם האויב; אסור לו להרוג נשים וטף במלחמת הרשות; הוא צריך לאפשר לאויב לברוח משדה הקרב; אסור לו לקצוץ עץ מאכל או ליבש את אמת המים. הרמב"ם לא כותב מה דינו של מלך שעבר על ההלכות האלה, אבל מסתבר שדינו כדין כל מלך שעובר על כל דין, שאם הוא מבית דוד והוא ישר וצדיק – דן ודנים אותו, גם על עניינים אלה. ואם הוא מלך מהזמן שאחרי התקנה, אינו דן ואין דנים אותו. עוד אפשר ללמוד מכאן, שדוקא בעניינים גדולים כמו יציאה למלחמה או הרחבת שטחי ירושלים וכד', יש צורך בהתיעצות עם הסנהדרין. אבל אין הסנהדרין מתערבים בשקול דעתו של המלך בענייני ההנהגה היומיומיים אלא אם כן נעשו בניגוד לתורה. תחום המיסוי, הגביה והחקיקה אומר הרמב"ם (הלכות מלכים ד, א-ג): "רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות, וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס, שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים, ולהלן הוא אומר יהיו לך למס ועבדוך, מכאן שנותן מס וקוצב מכס ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין, שכל האמור בפרשת מלך, מלך זוכה בו. ושולח בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגבורים ואנשי חיל ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו ומעמיד מהן עומדים לפניו, ומעמיד מהן אנשים לרוץ לפניו, שנאמר ושם לו במרכבתו ופרשיו ורצו לפני מרכבתו, ולוקח מן היפים שבהם להיות שמשים ועומדים לפניו שנאמר ואת בחוריכם הטובים יקח ועשה למלאכתו. וכן לוקח מן בעלי האומניות כל מה שהוא צריך ועושין לו מלאכתו ונותן שכרן, ולוקח כל הבהמות והעבדים והשפחות למלאכתו ונותן שכרן או דמיהן, שנאמר ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו, ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו".
תחומי ניהול הכפופים לרשות השופטת בכמה עניינים מצאנו שהמלך אינו מוסמך להכריע בכוחות עצמו והוא זקוק לאישור הסנהדרין: המשנה, בסנהדרין ב קובעת: "ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין סנהדריות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". אמנם, הרמב"ן כתב: "שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות". מדבריו משמע כי הדבר תלוי לאו דוקא במלך, אלא במי שהעם ברשותו. כך שבתקופות בהן השופט לוקח על עצמו גם את השלטון, היציאה למלחמה תלויה בו בלבד. אבל המצב האידאלי הוא שיציאה למלחמת רשות תבוקר על ידי שתי הרשויות. מכלל הדברים אנו למדים שבמלחמת מצוה אין המלך צריך לקבל רשות משום גורם שיפוטי. וכך כותב הרמב"ם (הלכות מלכים ה, ב): "מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". וכאן נשאלת השאלה מה יהיה הדין אם המלך (או השלטון שבכל מקום ומקום) טוען שהתמלאו התנאים המחייבים מלחמת מצוה ולכן זכותו להוציא את העם למלחמה ואינו צריך הסכמה של הרשות השופטת, ואילו הרשות השופטת טוענת שלא התמלאו כל התנאים. מי ישפוט ומי יקבע? השאלה הזאת באה לידי ביטוי במקרה שהמלך הכריז מלחמה על עם אשר לטענתו אם לא נִלָּחֵם בו עתה הוא יסכן אותנו, ואילו הסנהדרין טוענת שלא נשקפת לנו כל סכנה מאותו עם והמלך אינו רוצה אלא לגדל את שמו. יש לציין, כי לדעת אחרונים רבים, מלחמת מנע הינה מלחמת רשות המצריכה מלכתחילה ביקורת שיפוטית. כאשר מלחמת מצוה, לדעתם, היא דוקא כאשר האויב כבר תוקף בפועל. לפי דעות אלו, סמכותה של הרשות השופטת להתערב בענייני הממלכה היא מרובה מאד. השלטון רשאי לפעול על דעת עצמו רק במקרים דחופים במיוחד. ואולם, גם על פי הגדרה זו עדיין יש תחום אפור שבו עלולה להווצר מחלוקת בין המלך לבין הסנהדרין בשאלה האם הוא בכלל זקוק לאישור שלהם. מי יכריע בשאלה זו? יתרה מכך, מה יהיה הדין במקרה שבו ניכר בעליל שהמלחמה איננה נצרכת, אבל המלך ישתמש בסמכותו ויקבע באופן פיקטיבי שהאיום של האויב הוא מוחשי וברור. מי יוכל לעמוד בדרכו? מדברי הר"ן משמע, שמהלכים מדיניים של המלך אינם כפופים לשום ערכאה שיפוטית. לכן צריך המלך לקרוא בתורה תמיד כדי שיהיו מעשיו לרוח התורה ויהיה שלם ביראת אלהיו: "לפי שכח המלך גדול, איננו משועבד למשפטי התורה כמו השופט, ואם לא יהיה שלם ביראת אלהיו, יבוא להפריז על המידות יותר במה שיתחייב לתיקון הכלל, צוהו שיהיה ספר תורה עמו תמיד. כאמרו (שם, יח-יט) והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם... שבכל מה שיוסיף או יגרע, יכוין כדי שחוקי התורה, יהיו יותר נשמרים.... ולפי שהוא מושל ממשל רב, והוא מעותד להתגאות, על זה הזהירו להשמר מזה, כאמרו (שם, כ) לבלתי רום לבבו מאחיו....".
הר"ן (דרשות הר"ן, דרוש יא) אומר שתפקיד השופט לשפוט על פי דין תורה. ותפקיד המלך ללחום באויב ואף בחוטאים בישראל שאי אפשר להענישם בדין תורה. המצב הרצוי הוא שהמלך לוחם והסנהדרין שופטת בדין תורה. כאשר אין מלך, השופט עושה גם את תפקיד המלך ואז באפשרותו לחרוג לפעמים מדין תורה. אנשי דורו של שמואל טעו כשרצו מלך שגם ישפוט, כי אין משפט המלך לפי דין תורה ולכן ראוי שהמשפט יהיה בידי השופט שכן כפוף לדיני התורה. מכאן עולה שהמצב הראוי לכתחילה הוא, שהמשפט מסור בידי הרשות השופטת ולא בידי השלטון. כאשר נוצר צורך לשם תקון המדינה, השלטון לוקח על עצמו את המשפט ואז אינו כפוף לחוק. נמצא אפוא, שיש חלוקת סמכויות בין השלטון לבין מערכת המשפט. מערכת המשפט ממונה על השפיטה, השלטון ממונה על נהול ענייני הממלכה. במילים אחרות, התורה היא החוק, השופט שופט והמלך מנהל את עניני הממלכה. השאלה העומדת כאן לדיון היא היכן בדיוק עובר הגבול בין תחומי הסמכות של השלטון לתחומי הסמכות של המשפט, והאם מהלכים שלטוניים כפופים למערכת המשפט. הבחנה בין עניניו הפרטיים של המלך לבין עסוקו הציבורי בטרם נעסוק בשאלה הזו נעיר שהשאלה הנדונה אינה האם המלך, בחייו הפרטיים, כפוף למערכת המשפט. שאלה זו נדונה במשנה בסנהדרין ובגמרא שעליה, ומסקנת הגמרא היא שמעיקר הדין המלך עומד למשפט לפני בית הדין ככל אדם אחר. אלא, שתיקנו חכמים שלא יוכל המלך להיות נידון לפני הסנהדרין, מחשש להטיית דין ולאיום על הסנהדרין מצד המלך בעקבות מעשה שהיה. כיוון שכך, התחדדה גם הפרדת הרשויות. מעיקר הדין, אמנם השלטון והדין הן שתי פונקציות נפרדות, אבל אין מניעה שאדם אחד ישא בשני התפקידים, אם הוא ראוי לכך. אדרבה, יש בכך אפילו מעלה. אלא, שאין אדם יכול לשפוט אם אינו יכול להשפט ככל אדם אחר. לכן, משעה שגזרו חכמים שהמלך לא ישפט, הוא גם אינו יכול לשפוט. ואולם, אין זה הנושא הנדון כאן. במאמר זה נבקש לדון בשאלה האם יכולה הרשות השופטת לבקר את השלטונות על מעשיהם שבתחום השלטון, לעצור מהלכים פוליטיים של השלטון ולקבוע בתחומים אלה.

מחקר

האם מהלכים מדיניים של השלטון כפופים לרשות שופטת? מאת: הרב אליצור איתי בפרשת שופטים מתארת התורה את המנגנון הציבורי הנוהג בארץ. המנגנון פותח בשופטים ושוטרים, המפוקחים על ידי הסנהדרין הגדולה היושבת בירושלים, מלך, כהנים ונביא. ניתן להבחין כאן בהפרדת רשויות, אמנם לא כמו זו הנהוגה במדינת ישראל של ימינו, אבל אכן יש כאן חלוקת תפקידים וסמכויות- התורה מחלקת את השלטון בין כמה בעלי תפקידים, כשלכל אחד מהם תחומי סמכות ואחריות אחרים. הרב אתי אליצור
במהותה של ההפרדה הזאת נחלקו המפרשים. רש"י (סנהדרין, כ: ד"ה 'עמי הארץ') מבאר שהתורה ציוותה שיהיה מלך לשפוט, והעם בימי שמואל קלקל כששאל מלך להלחם. כלומר: תפקידו הראוי והנכון של השלטון הוא לשפוט, לאו דוקא להלחם. ברמב"ם משמע להפך: שעיקר תפקידו של המלך להלחם ולדאוג לצרכי הממלכה, לסלול דרכים וכו', ולא לשפוט. וכן נראה מהכתובים: בתורה לא נאמר שתפקיד המלך הוא לשפוט. אדרבה, נאמר שם שיש שופט נוסף, מלבד המלך. אבל העם בימי שמואל קלקל כשביקש מלך שישפוט וביקש כן מפני שמאס בשמואל למשפט. מלך אינו שופט צדק, מלך שופט על פי צרכי הממלכה ורשאי אף להרוג אם הוא סבור שפלוני מסכן את הממלכה ועשוי למרוד. המלך אינו דן ואף כשהוא הורג אינו הורג בדין (מגלה יד). מכאן, כשנאמר 'מורד חייב מיתה למלך' אין הכונה שהוא חייב מיתה כי עבר עברה חמורה כחלול שבת וע"ז, פשוט שלא, אלא שרשאי המלך להרגו אם ימצא לנכון כדי להציל את הממלכה.