ס סנהדרין כתב עת לחשיבה הלכתית יוצרת
מערכת כלכלה יוזמה מחקר פסיקה זווית בלוגים ערוץ על פסק ספרים

11

10

9

8

7

6

5

4

3

2

1

ר"ח מנחם אב תשכ"ג. מע"כ [מעלת כבודו] ידידי מהר"ר [מורנו הרב רבי] ישראל טאפלין שליט"א, בישיבת בית מדרש גבוה. בדבר הקאר [המכונית] ששכר אחד בעדו ובעד עוד חמשה בחורים, ליסע מליקוואוד [מן העיירה ליקווד, שם נמצאת ישיבה מפורסמת בארה"ב], לנוא יארק [לניו יורק], ולחזור לליקוואוד. ובבואם לנוא יארק, לא רצו שני בחורים מהם ליסע בחזרה, ונשארו מקומותיהם פנוים. ואח"כ [ואחר כך], פגשו באחד שנסע לליקוואוד, ושילם כפי שעולה לאחד בחזרה להשני בחורים, שיסע במקומם בהקאר [במכונית השכורה]. ונתעורר ספק, אולי אין להם בעלות, ליקח כלל ממון מהאחר, שנסע תחתם. ואם יש להם בעלות נמי [גם], אולי בלא הרשאה יכול לדחות לכל אחד מהם, אם לא שילם עדיין, לומר שנשתמש במקום השני". התשובה אינה קצרה, וכוללת ניתוח מקורות רבים. הרב פיינשטיין רואה בשכירות זכות אישית, ומחלק בין תשלום שכירות מראש, או בתום השכירות, ומשווה לעניין מציאת שוכר חילופי את הדיון בעל הספינה. על כל פנים, לאור ריבוי הדעות בהלכה, זו מסקנתו האופרטיבית של המשיב: "ולדינא, בלא היה למי לאגורי [להשכיר], ונזדמן אח"כ, הרי הוא ספיקא דדינא [יש לנו ספק הלכתי מהו הדין הנכון בסיטואציה זו], אם שייך השכר להשנים שלא נסעו בחזרה או לדרייווער, שהוא המשכיר. וצריכים לפשר: החצי – להמשכיר, והחצי – להשוכר, שהוא לשניהם". סיכום המשפט העברי צעד דרך ארוכה, מאיסור מוחלט של שכירות משנה, להיתר רחב, בתחום המקרקעין ואף במוצרים שדרכם להשאיל ולהשכיר; כאשר השוכר רשאי להפיק מן המושכר את הפירות של גביית דמי שכירות משוכר המשנה, למעט בהסכם מפורש האוסר זאת, שאף ביחס אליו ניתן לפנות לבית המשפט שיתיר זאת' "אם ראה לנכון לעשות כן לתקנת הציבור"29. _______________________ 27. ראה: ציץ אליעזר, שם, יב, ובמסקנות, בסעיף ו סיפא וסעיף י, וכן בתשובה הנוספת, על החקיקה העתידית, המובאת בסוף התשובה. 28. שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק א, סימן עד. דנתי בתשובה בהחלטתי הנ"ל, פיסקאות 600-907, והיא מוזכרת כמה פעמים בספרו של ויגודה (ראה במפתח, עמ' 643). 29. ציטוט הסיפא להצעת החקיקה של ויגודה, שם, עמ' 533, על פי המשפט העברי.
ואם אמנם בזמן האחרון נעשה זה בהסכמתו של בעל הבית, והבעה"ב מקבל שליש מדמי המפתח, אבל עושה כן באין ברירה, ובלי גמירות דעת. וכן, אעפ"י [אף על פי] שהמדינה סמכה ידה על סידורים אלה, אולם, היא עשתה זאת באין מוצא, בכדי להקל במדת מה על בעל הבית. אולם, מעיקרא דדינא - קא פירכא. עכ"ד [ועד כאן דבר] שאלתו". בתשובה המפורטת יש התייחסות לנושאים רבים, בסוגיית שכירות המשנה, שלא נוכל לדון בהם, במסגרת הקצרה של רשימה זו. אזכיר שתי נקודות: הסכמה על אי שכירות משנה – תקפה. "שעד כאן לא אמרינן שיש לשוכר זכות להשכיר הדירה לאחר, כי אם דוקא כשהמשכיר השכיר לו הדירה בסתם, ולא התנה אתו שום תנאי; אבל, אם בתחילת השכירות התנה עמו המשכיר שלא יוכל להשכירה לאחר, אזי אמרינן דהכל לפי תנאו, ואין השוכר יכול להשכיר הדירה לאחר... אם בשעה שהשכיר לו הדירה התנה עמו שלא יוכל להשכיר, אז הכל לפי תנאו, ואין השוכר רשאי להשכיר, דאדעתא דהכי [שעל דעת זאת] נכנס השוכר לגור בדירה, ע"מ [על מנת] שיוותר על זכותו שיש לו בשכירות דירה, להשכירה לאחר"26. בדיירות מוגנת, הדייר המוגן, שהינו השוכר הראשי, יש ליתן משקל למנהג שנוצר ולחלק את דמי השכירות שגובה הדייר משוכר המשנה, בין הדייר לבין בעל הבית27. שכירות משנה ברכב שכור הרב משה פיינשטיין (1895-1981), גדול המשיבים בדור הקודם, יליד רוסיה ורב בקהילות שונות בה, שבחלק השני של חייו, החל משנת תרצ"ז (1937) חי בארה"ב, שם שימש ראש ישיבה, והיה ממנהיגי היהדות שם, ובכל רחבי העולם. השאלה המשפטית מוצגת כך28 : "בענין שוכר שלא רצה בחצי הזמן ונסתלק משכירותו, בזמן שאשכח לאגורי, ובזמן שלא אשכח לאגורי, ואחר כך נזדמן, למי הוי השכר? " וזה הסיפור העובדתי: _______________________ 26. שו"ת ציץ אליעזר, שם, סעיף ו (וראה, בהרחבה, בפיסקה 589 להחלטה). זה שימש בסיס לסעיף 22(ג), בהצעת חוקי ישראל (כמצוטט לעיל, לאחר הערה 9), וקדמו, ד"ר ויגודה, בעמ' 519, ובהצעתו לניסוח הסעיף, בעמ' 533.
הסבר משפטי, ברוח דומה, מובא על ידי ד"ר ויגודה, בשם חכמים אחרים של המשפט העברי, ואביא, התמצית, בלשונו של ד"ר ויגודה24: "לשוכר יש זכויות שימוש באותה פרה, אך אין לו זכויות גופה של הפרה. לכן, מאחר שהפיצוי שמשלם השואל הוא בגין אובדן גוף הפרה, ברור שהשוכר אינו זכאי לפיצוי זה... [ואילו בשכירות משנה]... מאחר שהרווח נובע מזכות השימוש, ולא מגוף המושכר, הוא נשאר בידי השוכר ". שכירות משנה של דייר מוגן הרב אליעזר יהודה ולדינברג (1916-1997), בהיותו דיין צעיר בבית הדין הרבני האזורי בירושלים, נשאל על ידי אחד ממנהיגי היהדות הדתית לאומית, שלמה זלמן שרגאי (1889-1995), שמילא תפקידים בכירים במוסדות התנועה הציונית, כיהן כראש עיריית ירושלים (בשנים 1950-1952), וחיבר ספרים ומאמרים רבים. נושא השאלה, כפי שעולה מן הכותרת היא זו: "בדבר קבלת דמי מפתח שנתפשט בארצנו בקרב הדיירים". וזו לשון השאלה: 25 "ב"ה כ"א טבת, תשי"ג. ירושלים עיה"ק תובב"א לכבוד ידידי ומכובדי, דגמיר וסביר, ספרא רבא, מר ש' ז' שרגאי, נ"י, מראשי נושאי דגל תנועת תורה ועבודה. שלום רב. בשבוע שעבר קבלתי מכתבו היקר, ובו שאלת חכם בנידון דמי מפתח הנהוג זה כמה שנים כאן בארץ, שהשוכר מקבל מהדייר השני, בשעה שעוזב את הדירה. וכבו' [וכבודו] בא בשאלתו, לדעת דעת תורה, אם יש צד היתר לנוהג זה, שנשתרש במדינה, וגדולים וטובים נתפסו לו. והאם, אין בזה משום גזל, בקבלו הנאה מרכושו של אחר, שלא טרח ולא עמל בו. _______________________ 24. ויגודה, שם, בעמ' 530, בהערה 155. 25. שו"ת ציץ אליעזר, חלק ד, סימן כח. תשובה זו מובאת בחוקי ישראל, עמ' 105, הערה 92, וכן אצל ויגודה, מספר פעמים, כמפורט במפתח, בעמ' 652. דנתי בתשובה זו, באריכות, בהחלטה, בפיסקאות 577-597.
השאלה שברצוני להעלות, עתה, היא במישור המוסרי והכלכלי, מי זכאי ליהנות מדמי השכירות שמשלם שוכר המשנה, אם אלה עולים על דמי השכירות שמשלם השוכר למשכיר, על פי החוזה המקורי ביניהם. במילים אחרות, ובשפה התלמודית, האם ניתן לראות בשוכר כמי שעושה סחורה בפרתו של חברו? אביא סברות בדברי חכמי ההלכה, המסבירים, כי אין הדברים דומים, וכי השוכר רשאי לקבל את מלוא דמי השכירות הגבוהים משוכר המשנה ואין בכך פגיעה במשכיר. אחד משיבים דן בזכות יתומים, יורשים, להשכיר בשכירות משנה, נכס, וכותב22: "בנ"ד [בנידון דידן], דכיון שהיתומים מוציאין מי שיתן להם ריווח ... שאינם רוצים להניח החנות לבעל החנות עד זמן הקצוב, ששכר אביהם, והרי הם במקום אביהם. וכמו שאביהם היה יכול להשכיר החנות לאחרים בריווח – גם הם כן. וכ"ת [וכי תקשה]: ערביך ערבא צריכא [הערב צריך ערב, דהיינו: מאיפה אנו יודעים שמקור הדין הוא כזה ביחס לאב], כי מי יאמר שאביהם היה יכול להשכירה לאחרים, הלא יכול בעל החנות לומר: 'וכי אתה עושה סחורה בפרתי?!'. אתמה! הא ודאי לאו מילתא [הרי ודאי שזה אינו אותו הדבר], דאין כאן לא פרת חברו, אלא פרתו, ששכירות – מכירה ליומיה הוי. וכמו שהקונה, אחר שקנה, יכול לחזור ולמכור, כן השוכר – יכול להשכיר." וכך כתב אחד מפרשני השולחן ערוך23: "אלא דקושיא מעיקרא, נראה לענ"ד [לעניות דעתי] ליישב, דלא דמי [שהשכרת משנה איננה דומה] לפרה דר' יוסי, דהתם [שם, במקרה של הפרה] השואל משלם עבור גוף הפרה. וכיון דפרה גופה דמשכיר הוא [היא רכושו של המשכיר], ואינו עושה סחורה בפרתו של חבירו. אבל הכא [כאן, בסוגיית השכרת המשנה], כיון דכבר קנה הבית לדירה, דשכירות קניא [קונה] ,ויש לו [לשוכר] רשות להשכירו [בשכירות משנה], ושכירות שנוטל [השוכר משוכר המשנה] דידיה הוא [היא שלו, של השוכר], הוי ליה סחורה דידיה [הרי זו סחורה שלו, של השוכר]. וזה ברור". _______________________ 22. שו"ת המהרשד"ם, חושן משפט, סימן רצה. 23. קצות החושן, על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שסג, ס"ק ח. דבריו מוסבים על קושיית הנימוקי יוסף, על הרי"ף, מסכת בבא קמא, דף ט, עמ' א, בדפי הרי"ף.
אם המשכיר טוען שהתנגדותו סבירה, עליו לפנות לבית המשפט, וכנראה עליו נטל ההוכחה שהתנגדותו סבירה, ואם ישתכנע בית המשפט בצדקת טיעוניו של המשכיר, יוציא צו מניעה כנגד השוכר. במיטלטלין (או שאר נכסים), לעומת זאת, ההנחה היא הפוכה. בעיקרון, סביר שהמשכיר יתנגד להשכרת משנה, שכן לכאורה נודעת חשיבות לזהות המחזיק במושכר. אם השוכר טוען שבנסיבות העניין אין זה סביר למנוע ממנו השכרת משנה, עליו לפנות לבית המשפט. אם ישתכנע בית המשפט שהצדק עמו, יתיר לו את העיסקה". שכירות משנה – עושה סחורה בפרתו של חברו? הכלל "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו", מופיע במשנה20 : "השוכר פרה מחברו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה – ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר. אמר רבי יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו?! אלא, תחזור פרה לבעלים". ההלכה נפסקה כשיטת רבי יוסי:21 "שומר שמסר לשומר אחר, והוסיף בשמירתו, ומתה – ההנאה לבעלים. כיצד? השוכר פרה מחברו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה ביד השואל, הואיל והשואל חייב בכל, יחזירו דמי הפרה לבעלים, שאין זה השוכר עושה סחורה בפרתו של חברו. וכן כל כיוצא בזה". _______________________ 19. מסכת בבא מציעא, פרק ג, משנה ב ; תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף לה, עמ' ב. 20. רמב"ם, הלכות שכירות, פרק א, הלכה ו ; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שז, סעיף ה. 21. שו"ת המהרשד"ם, חושן משפט, סימן רצה.
ולא אמרו: 'אין השוכר רשאי להשכיר, ואין השואל רשאי להשאיל', אלא במטלטלין, והמטלטלין שאין דרכן של בעלים להשתכר ולהשאיל עמהם, מפני שאפשר להבריח, ואינו רוצה שיהיו מטלטליו אצל אחרים. וכאותה שאמרו בגיטין (דף כט), ואם אמר לו: 'טול לי ממנה חפץ' – אינו משלחו ביד אחר, דאמר לו: 'אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר'. ועלה אמרו: 'כאן שנה רבי: 'אין השואל רשאי להשאיל'. אבל מטלטלין, שאין עשויין להבריח, שדרכן של בעלים להשתכר ולהשאיל עמהם – משכיר ומשאיל לאחרים". הצמצום האמור בתחולת הכלל "אין השוכר רשאי להשכיר"17, חל גם ביחס לכלל ה"קרוב" אליו דהיינו: "אין השואל רשאי להשאיל" . דוגמא ליישום מגמה זו, מצויה בדברי חכם בן דורנו 18 , שלאחר שהביא גם את תשובת הרשב"א הנ"ל, וכן מקורות נוספים, קובע: "היוצא למסקנה שבספרייה העומדת לשימוש הציבור, אין שום חשש לשואל להשאיל הלאה ספר שקיבל בהשאלה... יוצא מן הכלל הוא ספר שהושאל מספרייה של מוסד פרטי, המשאיל במפורש רק לאנשים מסוימים או גם ספרייה ציבורית, אם הבעלים התנו במפורש שלא להעביר את הספר הלאה". העניין המרכזי, העולה הן מן החוק הישראלי והן מעיקרי המשפט העברי, שהוצגו לעיל, הוא כי יש הבדל משמעותי בין מקרקעין לבין מיטלטלין. ברם, המשפט העברי נחרץ בהבחנה זו, והמחוקק הישראלי מעניק סמכויות יישום לבית המשפט, כפי שמסביר ד"ר ויגודה19: "מהאמור עד כה עולה קירבה גדולה בין גישת החוק לגישת המשפט העברי. החוק הניח גם הוא, שבעיקרון, השכרת משנה במקרקעין מותרת, משום שלכאורה אין נודעת חשיבות לזהות המחזיק במושכר. לכן, אם אין למשכיר נימוק סביר להתנגדות, התיר המחוקק לשוכר לבצע את העיסקה, ולא דרש ממנו לפנות לבית המשפט. _______________________ 17. ראה: תוספתא, שם, כמובא לאחר הערה 10 לעיל. 18. הרב אליה כ"ץ, הרב הראשי וראב"ד באר שבע, "שואל ספר מספרייה, האם רשאי להשאיל לאחר?", תחומין, כרך ד (תשמ"ג), עמ' 339-341. 19. ויגודה, שם, בעמ' 503-504.
ויש מי שהורה ואמר: אינו יכול להשכירו לאחר כלל, ויתן שכרו עד סוף זמנו. ולא יראה לי שזה דין אמת. השגת הראב"ד: מכאן אני אומר וכו' עד ולא יראה לי שדין זה אמת. א"א [אמר אברהם]: יש בדורינו אומרים כן, שיש בני אדם שמחריבים הבית בדירתם. עכ"ל [עד כאן לשונו]". המגיד משנה, על הרמב"ם, שם, מסביר: "מכאן אני וכו'. סברת הרב ז"ל וראייתו בצידה, מדין הספינה. ולא אמרו שיש לו תרעומת, אלא בספינה, מפני שיש לו לבעל הספינה לדור עם השוכר ולסבול דעתו; אבל בבית – אפילו תרעומת אין לו. ונכון הוא בטעמו. וכן אני אומר אם אמר לו בעל הבית וכו'. גם זה נכון, אבל אין לזה ראייה מן הגמרא. ויש מי שהורה שאינו וכו'. בהשגות א"א יש בדורנו אומרים כן וכו'. ונראה שהם ז"ל יחלקו בין ספינה לבית, לומר שבספינה יכול הוא להשכירה לאחר, לפי שבעלה עמה וישמור שהשוכר הזה לא יקלקלנה, ואעפ"כ [ואף על פי כן], יש לו תרעומת, מפני שינוי הדעת. אבל בבית, שאין בעליו עמו – אינו רשאי. ומ"מ [ומכל מקום], טענתם חלושה מאד, שהרי זה השוכר השני, אם הזיק - ישלם. ואין מצוי היזק בקרקע, שיאמר בו: 'אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר'". הגהות מיימוניות, על הרמב"ם, שם, מביא בשם המהר"ם מרוטנבורג: "וכן פסק מורי זצ"ל, דהני מילי במטלטלין, מפני שאפשר לגנבם ולהטמינן". שתי סברות אלה הובאו בספר "חוקי ישראל", על ידי הרב פרנק, בהערותיו על הנוסח שהציע16. הרחבת המקרים של שכירות משנה עמדה רחבה יותר בדבר ההצדקה לאפשר שכירות משנה, מצויה בשו"ת הרשב"א, חלק א, סימן אלף קמה: " ... ואפילו השוכר בית מחבירו – יכול הוא להשכיר לאחרים. ________________________ 16. חוקי ישראל, שם, בעמ' 105, הערה 91.
שכירות משנה בספינה על אף איסור כללי זה, דן התלמוד12 בשוכר ספינה, אשר לגביו נקבעו פרטי דינים אחרים. אביא את סיכום ההלכה, כפי שנקבעה ברמב"ם, הלכות שכירות, פרק ה, הלכה ד: "השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך, נותן לו שכר כל הדרך . ואם מצא השוכר מי שישכיר אותה לו עד המקום שפסק - משכיר, ויש לבעל הספינה עליו תרעומת. וכן, אם מכר כל הסחורה שבספינה לאיש אחר בחצי הדרך, וירד ועלה הלוקח - נוטל שכר חצי הדרך מן הראשון ,ושכר החצי מזה האחרון; ויש לבעל הספינה עליו תרעומת , שגרם לו לסבול דעת איש אחר, שעדיין לא הורגל בו. וכן כל כיוצא בזה"13. שכירות משנה במקרקעין מול מיטלטלין ועתה, לאחר שיש לנו את הכלל האוסר שכירות משנה, והחריגים המציאותיים בעניין הספינה, נוכל לעבור לענייני מקרקעין, ככל שהדבר נוגע לשכירות משנה. כאן, מחדש הרמב"ם, "מדעתו הרחבה14" , וכותב בהלכות שכירות, פרק ה, הלכה ה, כדלקמן: "מכאן אני אומר: שהמשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב, ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר עד סוף זמנו – משכיר אבל לאחרים שהן כמניין בני ביתו; אבל אם היו ארבעה – לא ישכיר לחמישה. שלא אמרו חכמים: 'אין השוכר רשאי להשכיר', אלא במטלטלין, שהרי אומר לו: 'אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר'. אבל, בקרקע או בספינה, שהרי בעלה עמה – אין אומרין כן15. וכן אני אומר: אם אמר לו בעל הבית לשוכר: 'למה תטרח ותשכיר ביתי לאחרים? אם לא תרצה לעמוד בו, צא הניחו ואתה פטור משכירתו' – אינו יכול להשכירו לאחר, שזה ב'אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת' [משלי, פרק ג, פסוק כז]; עד שאתה משכירו לאחר – הניח לזה ביתו. ________________________ 13. לפרטי הדיון בגמרא ובראשונים, והשיקולים, האם השוכר החליף קשה יותר, ראה את הדיון של הרב נחום אליעזר רבינוביץ, יד פשוטה, על הרמב"ם, שם, בעמ' קכג-קכה. 14. יד פשוטה, על הרמב"ם, שם, בעמ' קכה. גם ויגודה, שם, בעמ' 499, כותב : "ההבחנה בין מקרקעין למיטלטלין, לעניין השכרת משנה, אינה מצויה בתלמוד. הבחנה זו באה לראשונה בדבריו של הרמב"ם". 15. וכותב יד פשוטה, על הרמב"ם, שם, בעמ' קכה: "מוכח מכאן שהכלל 'אין השוכר רשאי להשכיר', שלמדנו לעיל (הלכות שכירות, א, ד [הובא לעיל לפני הערה 9] אמור בשאר מטלטלין בלבד, ולא בספינה ובקרקעות".
אין השוכר רשאי להשכיר בספרות התנאית, הכלל היה זה10: "אין השואל רשאי להשאיל, ולא השוכר רשאי להשכיר, ולא השואל רשאי להשכיר ולא השוכר רשאי להשכיר, ולא זה שמפקידין אצלו רשאי להפקידן אצל אחר, אלא אם כן נתן לו בעל הבית רשות". הרמב"ם, פוסק כך להלכה, ומסביר את הקשר בין איסור השכרת משנה לאיסור האחרון של העברת הפיקדון לאחר. וזה לשון הרמב"ם, הלכות שכירות, פרק א, הלכה ד: " ...וכן אין השוכר רשאי להשכיר, אפילו השכירו ספר תורה לא ישכירנו לאחר, שהרי זה אומר לו: 'אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר'11. שכירות משנה בספינה על אף איסור כללי זה, דן התלמוד12 בשוכר ספינה, אשר לגביו נקבעו פרטי דינים אחרים. אביא את סיכום ההלכה, כפי שנקבעה ברמב"ם, הלכות שכירות, פרק ה, הלכה ד: "השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך, נותן לו שכר כל הדרך . ואם מצא השוכר מי שישכיר אותה לו עד המקום שפסק - משכיר, ויש לבעל הספינה עליו תרעומת. וכן, אם מכר כל הסחורה שבספינה לאיש אחר בחצי הדרך, וירד ועלה הלוקח - נוטל שכר חצי הדרך מן הראשון ,ושכר החצי מזה האחרון; ויש לבעל הספינה עליו תרעומת , שגרם לו לסבול דעת איש אחר, שעדיין לא הורגל בו. וכן כל כיוצא בזה"13. ________________________ 10. תוספתא, מסכת בבא מציעא, פרק ג, הלכה א. וראה גם הדיון בפיסקה 547 ואילך, להחלטה. 11. וראה את הסברו של ד"ר מיכאל ויגודה, מיכאל ויגודה, חוק השכירות והשאילה – חוק לישראל: עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי כיסוד לחקיקה ולפסיקה על-פי סדר חוקי מדינת ישראל (בעריכת נחום רקובר, ספריית המשפט העברי ומשרד המשפטים, מורשת המשפט בישראל, ירושלים, תשנ"ח-1998), עמ' 494: "מאחר שהשוכר נושא באחריות לשמירת המושכר, זכותו של המשכיר להתנגד למסירת המושכר לאחר, בטענה שלעניין שמירת המושכר, אינו סומך אלא על השוכר. אדם אחר חשוד בעיני המשכיר, כמי שעלול לגנוב ממנו את המושכר, או לכל הפחות, כמי שלא ישמור עליו כהוגן. ואף שמדובר באדם הידוע באמינותו, המשכיר אינו חייב לתת בו אמון". 12. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף עט, עמ' ב.
בקובץ שבפנינו, כתב הרב גבריאל טולדנו את חוק המכר לישראל וחוק המתנה לישראל, והרב יאיר פרנק – את חוק השכירות והשאילה לישראל. מה לנו יותר משפטי, יותר מעשי, מאשר נושאים אלה, שהם לחם חוקו של כל עורך דין, והניצבים דבר יום ביומו, באולמו של כל שופט הדן בעניינים אזרחיים?! ראוי, איפוא, כי הספר יהיה מינח על שולחנו של עורך הדין, ולא רק בספרייתו, כדי שיהיה נגיש לשימוש מעשי, כל אימת שמתעוררת שאלה משפטית, בתחומים אלה. שכירות משנה בחוק הישראלי ובחוק שנוסח על פי המשפט העברי בחרתי לדבר מעט על סוגיה מעשית, שבעניינה עסקתי, בפרשה לא פשוטה7. כוונתי היא ל"שכירות משנה", שסעיף 2(ב) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 8 נכתב כי "הוראות חוק זה יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על שכירות משנה", והיא מוסדרת בסעיף 22 לחוק, שכותרתו "העברת שכירות", ובו נקבעו הוראות אלה: "השוכר אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושכר או להשכירו בשכירות משנה, אלא בהסכמת המשכיר; אולם אם לא הסכים המשכיר לעסקה מטעמים בלתי סבירים או התנה את הסכמתו בתנאים בלתי סבירים, יהיה — (1) בשכירות מקרקעין — רשאי השוכר לעשות את העסקה בלי הסכמתו של המשכיר; (2) בכל שכירות — רשאי בית המשפט להרשות את העסקה בתנאים שייראו לו; ובשכירות של מקרקעין רשאי בית המשפט לעשות כן על אף האמור בחוזה השכירות". בספר חוקי ישראל, מוצגת עמדת המשפט העברי, באופן הבא9: (א) בשכירות מיטלטלין אין השוכר רשאי להשאיל או להשכיר את המושכר לאחר, אלא בהסכמת המשכיר. (ב) בשכירות מקרקעין רשאי השוכר להשאיל או להשכיר את המושכר לאחר, גם ללא הסכמת המשכיר. (ג) התנה המשכיר מתחילה שלא יאפשר שכירות משנה – תנאו קיים". ________________________ 7. ת.א. (י-ם) 6344/04 חיים שושן יבוא יצוא ומסחר בע"מ נ' א.ב.א ויקטורי חברה לניהול אחזקות בע"מ (החלטה מיום ט אדר א תשע"א (15.3.2011); להלן –"ההחלטה"). 8. להלן – "החוק" או "חוק השכירות". 9. חוקי ישראל, שם, בעמ' 105.

על פסק

שכירות משנה במשפט העברי מאת: השופט משה דרורי דברים שנאמרו ביום עיון לרגל השקת הספר, חוקי ישראל על פי ההלכה: חוקי המכר, המתנה, השכירות והשאילה, מאת הרב גבריאל טולדנו והרב יאיר פרנק, בעריכת עו"ד שלום אטלי (המכון לחקיקה הלכתית, ירושלים, תשע"ו) (להלן – "חוקי ישראל"), שהתקיים ביום חמישי, ה אלול תשע"ו (8.9.16), בלשכת עורכי הדין בירושלים.
השופט משה דרורי סגן נשיא בית המשפט המחוזי ירושלים
מבוא התכנסנו בערב אחד, עורכי דין, רבנים, דיינים, ושופטים, וכל מי שהמשפט העברי והישראלי קרובים לליבו, להשקת הספר השני3 בסדרה חשובה של כתיבת חוקי הכנסת, שכבר נחקקו, בנוסח שהיה ראוי לכותבם, אילו אומץ המשפט העברי, במלואו, במדינת ישראל4 . כפי שכתב, באחת ההקדמות, לספר השני, הרב יאיר פרנק5 , בדרך זו , ניתן להשיג שלוש מטרות: חינוך הציבור לרצות בדין תורה ובבתי הדין; הכשרת תלמידים כדיינים ראויים, ובמקביל – עורכי דין רבים שיכירו לעומק את דיני התורה; ליבון ועיון בסוגיות ההלכה, בכדי להתאימה למציאות ולשאלות המודרניות כיום. הרב פרנק שערך וכתב את חוק השכירות והשאלה, במתכונת האמורה, מציין כי "עצם כתיבת ההלכה בצורה בהירה, ובצמוד לחוק, תאפשר לציבור עורכי הדין להכיר ולדעת את דין התורה, שלא היה נגיש לרבים מהם"6. ________________________ 3. הספר הראשון בסדרת חוקי ישראל, שיצא לאור לפני כ-4 שנים, באותה הוצאה, עסק בחוק הירושה, על פי המשפט העברי. 4. החוקים, שנוסחו על פי המשפט העברי, נכתבו בחלק הראשון של הספר בעברית, ובחלק השני – בתרגום לאנגלית. 5. חוקי ישראל, שם, עמ' י-יא. 6. שם, בעמ' יא.